כל שנבקש יתממש

איזו כותרת שאנטית באנטית מצידי... בדרך כלל הרוח הזו לא מאפיינת אותי, אבל לאחרונה שמתי לב שהרבה דברים שחיפשתי ורציתי נמצאו והגיעו. זוכרים שהיגגתי כאן על אוברול? אז סוף סוף נמצא אחד כזה, בחנות TAG (לא ממש מקום קניות מועדף עלי. בעצם זו הפעם הראשונה שקניתי שם משהו) ובמחיר סופעונה מצוין:

הוא מפוספס וחמוד. במקור הצטרפה אליו חגורת פרחות לבנה ועבה מפי.וי.סי (יאק!) שהודחה לאלתר. אני השתמשתי בחגורת עור שהיתה לי בבית אבל אפשר בהחלט גם בלי.

והכי חשוב, כפי שדמיינתי לי, אוברול הוא פריט כל כך כיפי ללבוש בימים החמים והמהבילים האלה. הדבר היחיד שמוזר הוא שכשהולכים לשירותים צריך ממש להתפשט... והנה עוד משהו, שחיפשתי מזמן (והאמת שקצת שכחתי ממנו), והחליט להגיע דווקא היום:

זוכרים את נעלי מיו מיו שכה חשקתי בהן בחורף ואף הקדשתי להן פוסט שלם? מי לא חיקה את הזוג הזה: זארה, f21 ועוד ועוד. ואני נתקלתי במקרה באחד החיקויים המוצלחים ועוד במחיר סופעונה מעולה. והדבר הכי טוב הוא שהנעליים האלה ממש נוחות. באמת. בכלל, עד כה יש לי ניסיון ממש טוב עם אלדו. הם יודעים לייצר נעליים (לניין ווסט לעומת זאת יש עוד דבר או שניים ללמוד בתחום הנוחות). אז קיבלתי את מה שחיפשתי ואפילו די בזול.

עכשיו רק נותר לי להתחיל לחשוב ברצינות על מיליון דולר ושלום כולל במזרח-התיכון...

לילה טוב!

Read More

אותה התלבטות, בגדים אחרים

כל הפריטים לקוחים מ-forever21

זה מה שהעמסתי להנאתי לתוך הסל אחה"צ (בתור אתנחתא מתודית מכתיבת אחד הסמינריונים), בחנות המקוונת של f21. והחשבון: 132.40 דולרים (=460 ש"ח בקירוב, ללא דמי משלוח). אני חושבת שזה לא רע עבור: 2 ז'קטים, שמלה, קרדיגן ארוך ללא שרוולים (שכה חיפשתי הקיץ), חולצה (סטייל סטרפלס מעל טישרט לבנה, שכה חיפשתי הקיץ), שרשרת נוצה (אותו כנ"ל), סיכת שיער בצורת סרט וצמיד.
זו הפעם המיליון בערך שאני ממלאת לי סל כזה חמוד. ומשתפנת. התירוצים לא להזמין הם רבים:
1. יהיו על זה דמי משלוח כבדים (לפחות 150 ש"ח) שבעצם יבטלו את כל האפקט הזול.
2. בטח ייקח לזה לפחות חודש וחצי להגיע לארץ.
3. בטח הבגדים נראים בסוף פחות שווים מבצילום.
4. וגם הז'קט בצבע המטאלי כמעט נגמר מהמלאי ונשאר רק במידה M (אז מה זה שווה בכלל).

ואפשר לחשוב על עוד כמה. מעניין אם אני אחליט ללכת על זה אי פעם...

Read More

העולם שייך לצעירות*

*ואני נחשבת ממש זקנה ביחס אליהן...

תם עידן הילדות, ואם לא אז אנחנו די מתקרבים לסיומו. רק התחיל וכבר נגמר... מייד אסביר. אני זוכרת שלקחתי פעם קורס בסוציולוגיה ובו דיברנו על תחילתו של המושג "ילדות". מסתבר שהילדות כקונספט הינה דבר די חדש בהיסטוריה האנושית ורק בתקופת המהפיכה התעשייתית חל שינוי במחשבה ובהתייחסות ל"אנשים הנמוכים". אמנם בתחילת עידן התיעוש הילדים עדיין עבדו בפרך ונשאו בנטל כלכלת המשפחה, אך המהפיכה הזו מסמלת גם את תחילתו של החינוך הפורמלי והתגבשות התפיסה הבסיסית מקובלת בימינו שילדים הולכים בכל בוקר לביה"ס (ולא לעבוד). ועד שסופסוף הילדים קיבלו הכרה כמעמד חברתי נפרד ובעל צרכים וזכויות, הם מנסים לחזור ולהיתפס כמבוגרים. אז למה אני עושה לכם את שיעור הסוציולוגיה הזה ואיך זה קשור לאופנה ? ובכן, ישנן מספר בלוגריות צעירות שגורמות לי להרהר ברצינות בסוגיה הזו. גולשות האופנה הכבדות מביניכן בוודאי מכירות אותן, אבל אני יודעת שיש לי כמה קוראות וקוראים שקצת פחות מעורים בסצינת בלוגי האופנה העולמית. הנה דגימה קטנה:


התמונות לקוחות מ-Sea of Shoes

ג'יין מ-Sea of Shoes: ג'יין הטקסנית התחילה את הבלוג, יחד עם אמא ג'ודי בגיל 15 (היום בת 16). בבלוג חושפות השתיים את תאוותן לנעלי מעצבים ואת אוסף נעלי ובגדי המעצבים המ-ד-ה-י-ם ומעורר הפליאה שלהן. ג'יין בעלת תובנה אופנתית גבוהה במיוחד ומנתחת טרנדים בצורה מקצועית לחלוטין. חוצמזה, כשג'יין מחליטה לקנות נעליים מבית Martin Margiela היא לא מסתפקת בזוג אחד (!!!) לסיכום: פשוט לראות אותה משלבת שמלת וינטג' של קרולינה הררה ונעלי בלנסיאגה ולהתעלף.


התמונות לקוחות מ-childhood flames

קמיל מ-Childhood Flames: מגדירה את עצמה כ"בת עשרה שתקועה בפרברים". היא מתגוררת במדינת אורגון בארה"ב, ומהיכרותי הדי טובה עם אורגון אני בהחלט יכולה להעיד שאפילו העיר הגדולה פורטלנד היא לא ממש בירה אופנתית. למרות התנאים הקשים, קמיל בת ה-15 מתהדרת בשיק סולידי, מוקפד ומהוקצע ומספר מצומצם הרבה יותר של נעלי מעצבים מאשר ג'יין, אבל בכל זאת... לילדה יש סנדלים של מארני. קמיל גם מוכרת את מרכולתה (חצאיות בעבודת יד) ב-Etsy, שזה דבר חמוד ודווקא די "ילדותי" לעשות – כמו למכור לימונדה בדוכן בשכונה.


התמונות לקוחות מ-fashionpirates

אראבל מ-fashionpirates: בת 15, המתגוררת בג'רזי סיטי. היא אמנם לא אוחזת בנעלי מעצבים, ומתבאסת כשהחצאית שמצאה חן בעיניה בחנות הוינטג' השכונתית עולה 88 דולר (זה כבר נשמע יותר כמו בת עשרה וכמו תקציב של בת עשרה), אבל יש לה כבר טעם ברור ומגובש, מעצבים אהובים וסגנון טראשי– אוונגרדי-אקלקטי עם התייחסות למעצבי העל. חובבת חנויות וינטג', ומוסיפה טקסטים בצורה מעניינת על התמונות שלה (מאוד ויקטור בורגין / ברברה קרוגר מצידה...).

חוץ מזה יש גם את קרלה מ-karlascloset ואת טאבי הפעוטה בת ה-12 (!!) שמנהלת את Style Rookie וכמובן שיש עוד... אני מנסה להיזכר איך זה היה כשאני הייתי בת 15. הייתי ילדונת קטנה ורזה שנראתה בת 10. קינאתי (טוב, קינאה זו מילה קצת חזקה) בחברתי לכיתה, נ', שהיתה הילדה הכי מפותחת בכיתה והיה לה אוסף ענק של ג'ינסי ליוויס מקוריים (היום היא חוזרת בתשובה עם שני ילדים, אם תהיתם). לי לא קנו ליוויס (ילדות עשוקה!) בעיקר כי הג'ינסים היו ענקיים עלי והיה צריך לקצר, להצר ולתקן כל כך הרבה שלא היתה סיבה לקנות את המותג המקורי. לא ידעתי מה זה פראדה ודריס ון נוטן. קניתי בגדים בהדר, בחנויות כמו "מתלבשים בגימנסיה" (חיפאים – זוכרים?) ואהבתי גם דברים מהארון של אמא שלי, הבעיה שאז הפריטים שלה היו מאוד גדולים עליי ונראיתי כמו מפגרת כשלבשתי אותם...
לא ברור לי מה בדיוק יהיה עם הבנות האלה כשהן תגענה לגיל 30 (תפסקנה להתעניין באופנה עקב מיצוי טוטאלי של התחום? תחזורנה בתשובה?), בכל מקרה, אנוכי הזקנה אמשיך לקרוא אותן בעניין ומדי פעם אשחרר לאוויר קריאה בסגנון: "היא רק בת 15, לעזאזל!" אני לא מפחיתה בערכן של הצעירות הללו, ומכירה בעובדה שכפי הנראה יש להן חוש אופנתי ועניין בתחום מעל הממוצע. אבל זהו גם סממן של תקופה. תם עידן הילדות...

*מי שמעוניין לקרוא עוד בנושא מעוניין לפנות לכתבה Post Adolescents של Elizabeth Spiridakis שפורסמה בניו יורק טיימס סטייל מגזין (היא לקחה את זה לכיוון קצת אחר ממני).
שבת שלום!

Read More

החלום האמריקאי

ארה"ב, מה קרה שנכנסת לי שוב למחשבות? (התמונה מכאן)

אני מתה לנסוע לארה"ב! אני גם מתה מפחד לעלות על מטוס, בייחוד כזה שטס 5 שעות מעל האוקיינוס האטלנטי (ועוד 5 שעות לפני זה, אבל כשטסים מעל אדמה אני יותר רגועה, יחסית). זה כבר נהיה ממש אישיו ובתור בוגרת פסיכולוגיה תואר ראשון אני יכולה לומר שמדובר בוודאות בפוביה. וככל שאני אמנע יותר מטיסות כך המצב יהיה יותר גרוע. המשפחה והחבר שלי כבר מיואשים ממני לחלוטין (יש לחבר שלי עדיין סימני ציפורניים ולפיתה היסטרית על היד, מהטיסה האחרונה ליוון, לפני כשנה. כולה שעתיים...) נראה לי שאני צריכה לטפל בזה באיזושהיא צורה אבל בינתיים אני רק מקשקשת. ומשקשקת... אז מה אני רוצה לעשות בארה"ב?

הממ.. קודם כל – לאכול! באיזה דיינר שווה, להרביץ ארוחת בוקר אמריקאית קלאסית, עם כל התוספות:
שתי ביצים (sunny side up), מנת צד של בייקון, hash browns וטוסט מלחם מלא עם חמאה וריבה. אם יהיה לי מקום אפשר להוסיף לזה גם פנקייקים. שתיה: כוס מיץ תפוזים.
הארוחה האהובה עלי בעולם – לחלוטין!

ואחרי כמה שעות אהיה רעבה שוב, אז אפשר לאכול: מרק קלאם צ'אודר במיין. פהיטות במסעדה מקסיקנית בסן דייגו (ומרגריטה על יד). שרימפ-קוקטייל על המזח בסן פרנסיסקו. צלעות חזרזיר עסיסיות (baby back ribs) בג'קסון הול, וויומינג. צמר גפן מתוק על ספסל בסנטרל פארק. סלט חסה עם קרוטונים ורוטב ראנץ'. סופגניות קריספי-קרים. סנדוויץ' BLT (שתקוע במרכזו קיסם עם עיטור של נייר צלופן). cinnamon roll. סטייק פריים-ריב ענק ולידו תפו"א אפוי. גלידת סאנדיי אמיתית עם כל התוספות. בקיצור, אוכל אמריקאי, סטריאוטיפי ועתיר שומן וסוכרים. לא אוכל בריאות, לא אורגני ולא בטיח - ממיטב מעדני אמריקה הישנה והטובה. אח, אני ממש מרגישה את הטעם בפה...
זה נשמע הזוי לרצות לנסוע אלפי קילומטרים בשביל דונאט? טוב, כשאגיע לשם אני מתכוונת לעשות עוד כמה דברים חוץ מלבלוס:

מה שאני הכי רוצה לעשות, אבל הכי הכי זה טיול וינטג' ברחבי ארה"ב: לבחור אזור, לקחת אוטו ולנסוע בעקבות חנויות בגדי הוינטג' והיד השנייה (מישהו בעניין?). אני מתכננת להוסיף לטיול גם את הפעילויות הבאות:

1. להיכנס למחלקת הילדים ב-JC Penny ולקנות Schoolboy Blazer.
2. למצוא סניף אאוטלט של Neiman Marcus.
3. לקנות ווג והרפר'ס בזאר בסופרמרקט (הו.. סופרמרקט אמריקאי!) במחיר 4 דולר, במקום 60 ₪.
4. לדגום סניף של "מייקלס" (שזה כמו "אבגד", "חרוז כזה" וכל חנויות היצירה ומלאכות היד שאתם מכירים ביחד, בריבוע !)
5. להיכנס לאחת מהחנויות המושקעות של רשת Anthropologie.
6. forever21, אורבן אאוטפיטרס, גאפ, ידה ידה ידה (לא אברקרומבי ופיץ'. לא ממש מדבר אלי)
7. לבזוז חנות אמריקן אפרל במחירים אמריקאים.
8. טארגט! (מעניין איזה מעצב ייצר ליין מיוחד לרשת בתקופה שאני אבקר שם).

בינתיים אני עוד קבורה במטלות סיום התואר. וגם פוחדת לטוס. וגם, תמיד כשאני נוסעת לארה"ב אני מתבאסת קצת. ואולי בגלל זה נחמד לי לפנטז על איזו חופשה כזו - כי זה לא ממש עומד על הפרק...

ולכל המטיילים שביניכם והמתעתדים לנסוע לחו"ל - טיול נעים! (ותאכלו טוב...)

Read More

צמווווד

זוהי שמלת אמריקן אפרל שכבר כתבתי עליה כאן מתישהוא בחורף, ורכשתי לפני כחודש. האמת, אחלה שמלה. בחרתי לשמור על מראה נקי ולאבזר אותה עם סנדלי זהב ושרשרת זהב עם תליון קטן של מטבע עתיק. אני גם לובשת מתחת גופייה (אבל זו רק השריטה שלי), כי המחשוף הוא קצת יותר מדי בשבילי (להזכירכם, אני שונאת מחשופים. וגם אין לי כל כך מה לחשוף...). לפני שקניתי אותה עשיתי מחקר אינטרנטי קצר וראיתי שכל הבלוגריסטיות הפעוטות האהובות ממליצות לקנות מידה אחת יותר ממה שאת לובשת בדרך כלל (על מנת לא להיראות Hoochie, לדבריהן...). אז כשהייתי בחנות לא ניגשתי אוטומטית ל-XS אלא מדדתי S. נראה לי שאפילו יכולתי לעלות עוד מידה אחת, ל-M, אבל מיהרתי ולא היה לי זמן למדוד ולהתלבט אז חטפתי את הסמול. בסך הכל אני מאוד מרוצה. השמלה קלילה, נעימה ואפשר ללבוש אותה ביום ובערב. היה לי בהתחלה משבר פסיכולוגי קטן איתה, כי השמלה מאוד צמודה. לא צמודה חונקת, אלא נצמדת לגוף מה שגרם לי להרגיש קצת חשופה. זה בא לידי ביטוי בעיקר באזור הישבן: השמלות והחצאיות שאני בדרך כלל לובשת נצמדות לישבן באזור הבולט ביותר שלו ואז נופלות למטה. במקרה הזה השמלה ממשיכה להיצמד לישבן בחלק התחתון שלו ואז ממשיכה להיצמד גם לירך. אז למי מכן שמתכוונת לקנות את השמלה והיא קצת self conscious, קחו נא בחשבון. כמו כן, השמלה הזו היא לא ממש דמוקרטית, ומבליטה הכל (משום שמדובר בבד כותנה עם קצת ספנדקס), אבל מי שלא מתביישת או מעוניינת להבליט - לכו על זה!

ואם עסקינן בלהבליט, אז הדוגמה האולטימטיבית לשמלה הצמודה ומדגישת הקימורים היא שמלה מבית Herve Leger:

קולקציית סתיו חורף של Herve Leger. התמונות לקוחות מ-Style.com

השמלות של המותג, המעוצבות על ידי מקס עזריה (שיש בבעלותו גם את המותג BCBG Max Azria, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר) מכונות "שמלות תחבושת" ומהתבוננות בהן אתם יכולים להבין למה: השמלות בנויות פס על גבי פס, כמו תחבושת שנכרכה סביב הגוף. וככאלה הן גם צמודות מאוד. השמלות הללו היו בשנה-שנתיים האחרונות להיט ע-נ-ק בקרב הסלבריטאיות באשר הן. חובבות ידועות של המותג: לינדזי לוהן, ויקטוריה 'פוש' בקהאם וקים קרדשיאן - הידועה בכינוייה: "התחת" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: The Tush). להלן מדגם מייצג.

כל הקטע בשמלות הללו הוא "תראו כמה אני כוסית" ולפיכך כל מה שצריך זה גוף טוב ותו לא. לדעתי, כל איבזור מיותר לחלוטין. שרשרת ממש ממש הורסת ובכלל לא צריך אקססוריז חוץ מאולי טבעת. השמלות גם ככה בעלות צבעים עזים וזרחניים (דווקא בקולקציה האחרונה עזריה קצת נרגע עם הצבעים..), אז אין שום צורך להעמיס. וגם לא להוסיף ז'קט או מעיל - מיותר לחלוטין. ולגבי האמירה 'גוף טוב' - אחרי שהרהרתי בעניין הגעתי למסקנה שלאו דווקא הרזות והכחושות נראות טוב בשמלה הזו. מישהי שהיא קצת בוטילישס ויש לה קימורים ובליטות נשיות נאות תצא הכי סקסית. כפי שציינתי, הסלבריטאיות מתות על השמלות האלה, ומי שמתעניין יכול למצוא הרבה דוגמאות ברשת. ובגלל ההתלהבות קרה לא פעם ששתי סלבריטאיות לבשו את אותה שמלה וזה מקרה קלאסי לפוסט "Who Wore It Better" בבלוגים המסחריים.

זהו לעת עתה, ולפני סיום אפנה אתכם לכתבה שנהניתי מאוד לקרוא היום: "שוק העצובים" מאת פלורה צפובסקי (אחלה שם בדוי, נשמע כמו שם של ספרנית) שפורסמה במדור האופנה של נענע10.

ערב נעים!

Read More