התמונות לקוחות מ-Le blog de Big Beauty
לא מזמן נשאלתי על ידי אחת מקוראות הבלוג האם ישנם בלוגי אופנה של בחורות גדולות, לשם שינוי. אמנם בלוגוספירת האופנה מלאה בבנות אשר, איך לומר, עלולות להתעופף בעת משב רוח בינוני עד עז, אולם, פה ושם ניתן למצוא בלוגים כמו Le blog de Big Beauty ו-Style Klutz (שמכריזה על עצמה כבחורה בעלת קימורים - curvy), אשר מספקים השראה גם למידות שאינן 0. אתם הגולשים, המתבוננים במלתחתי הענפה המוצגת כאן לראווה, בטוחים בוודאי שאין לי בעיה למצוא פריטים שאני חושקת בהם בחנויות. לא אכחיש זאת, ולא אעמיד פני מסכנה, אולם אספר לכם שלא תמיד הדברים היו כך. מאז ומעולם הייתי חובבת אופנה, והתעניינתי בטרנדים ובמגמות אופנתיות (אפילו כשהיה מדובר במגמות שמלכת הכיתה הובילה בכיתה ד'), אך כשהגיע הרגע ליישם את הטרנדים הללו במלתחתי נתקלתי בבעיה קשה. הכל היה תמיד גדול עלי, מכנסיים היה צריך לקצר וגם להצר (רק אלוהים יודע איך התפללתי שאוכל ללבוש מכנסיים בלי התפרים המכוערים משני הצדדים). גם היחס שקיבלתי בחנויות לא עזר, ועד היום, בכל פעם שמוכרת בחנות בגדים פונה אלי בכינוי "מתוקה" או "חמודה" יש לי צביטה קטנה בלב. אני בטוחה שהן קוראות כך למרבית הלקוחות, ושהמילה "חמודה" הפכה למטבע לשון ולעניין שבשגרה, אבל משום מה אצלי זה מתקשר לגישה מתנשאת שמתייחסת אלי כאל הילדה הצנומה והקטנה שנראית צעירה בכמה וכמה (וכמה) שנים מגילה האמיתי. לכן, בהיותי חלק מהקצה ה"רזה" של הסקאלה, אני בהחלט יכולה להבין את הקצה השני, ה"גדול" וה"מלא". הבעיות שלנו הפוכות, אך התסכולים, אני מניחה, הם אותם תסכולים. הדבר המצחיק הוא, שאף על פי שבעולמנו "רזה" הוא כביכול נחשק, בתור בחורה רזה וקטנה מעולם לא הרגשתי זאת. נהפוך הוא. הרבה פעמים קיבלתי את הרושם שזה לא בסדר שאני רזה (אגב, אני לא משקיעה אנרגיות מיוחדות על מנת להיות כזו. כך אני) ומשפטים כמו "תגידי, את לא אוכלת?" שהופנו אלי מפי זרים גמורים היו בעבר עניין שבשגרה. לומר לבחורה שמנמנה: "את בטח טוחנת חמש קופסאות של וופלים ביום" זה לחלוטין לא מקובל ונחשב כעלבון וכחוצפה אולם משום מה זה דווקא כן לגיטימי להטיח עלבונות ב"ילדה הרזה והקטנה". והדבר הכי מתסכל הוא חוסר הכלים (=בגדים במידה מתאימה) להביע את הסגנון והיצירתיות האופנתית. אולי בגלל זה פיתחתי חיבה עזה לאקססוריז ומחלת נעליים חמורה וכרונית: הרי גם אם את קטנה, גדולה או בינונית, תמיד תוכלי למצוא זוג נעליים שיגרום לנפשך לעלוץ. לשמחתי בשנים האחרונות הבעיה כבר לא כל כך קיימת, ואולי זה היה דווקא נחמד אם היו לי קצת פחות פיתויים בחנויות הבגדים, אבל לעולם לא אשכח את חוויות העבר. וחוץ מזה, לאחרונה אני דווקא מנסה למצוא יתרונות ומסתכלת על הדברים בצורה חיובית: הילדה הצנומה והקטנה של פעם פתחה בלוג אופנה. מעז יצא מתוק והכל יכול לקרות...
שיהיה לילה טוב, לבנות כל הגדלים!
12 comments:
מתוקה,
יש לך אחלה בלוג. אני מאוד מתחברת לסגנון שלך, שהוא די דומה לשלי....
ואם כבר, גם אני "סבלתי" בעבר מבעיית מידות, ו"סובלת" מהערות שלא מאכילים אותי בבית.
מעכשיו, אחרי שגיליתי אותך, אני אמשיך להתעדכן.
בתור אחד שהייתה או עוברת את שתי צדי הסקאלה אני יכולה להסכים שזה בהחלט מדכא להיות בכל אחד מהצדדים הללו.
בתור מישהי שכבר סבלה מ"עודף רזון" והמהערות בעבר ולמזלי, כבר הגעתי לגודל האנושי הנורמלי,אני חושבת שהרזון המאמלל והמונע לבטא את עצמך כראוי הוא לא איום בכלל כמו עודף משקל שמדכא גם כשאת בלי בגדים.
ההשוואה היא קצת לא נכונה. כמובן שרזון קיצוני הוא מחלה וזה לא קשור לנושא הפוסט, אבל הערות על זה שאת רזה מדי לא מתקרבות לתחושת האי נעימות של מבטי העוברים והשבים על אנשים עם עודף משקל בולט.
wow! i love Big Beauty - its been my fave for a long time now :)) its so great to see her in here! and the post was just great!!
היי , בתור ''שמנמנה פלוס'' עם חיבה עזה ביותר לאופנה , אני נקרעת בין מה שאת כתבת ,דר, לבין מה שספי כתבה .. מצד אחד אני מבינה מאוד את הקושי שהתמודדת איתו ואת ההערות החצופות והלא נסבלות , שמחתי לקרוא את מה שכתבת בזכות הכנות הגדולה, וכן, אני בטוחה שלא כל רזונת מקבלת חיים נפלאים ומבטים נערצים כחלק מחבילת ''טריפל'' אלוהית... אבל מצד שני בתור מישהי ''כזאת'', מלאה , אני נוטה להסכים עם המציאות שספי מדברת עליה , שבאמת , כנראה סטטיסטית , משליכה על שמנמנים באשר הם תכונות נלוזות ומאשימות כמו עצלנות, שנאה עצמית, גרגרנות ועוד ועוד ומסתכלת בעין עקומה עלינו..
מה גם שבתחום האופנה, בימינו, אין ספק של''פטיט'' בארץ במיוחד, קל הרבה יותר מל''אובר-סייזד''
וחבל לאללה שבארץ זה ככה, כי באנגליה לדוגמא ,רק על אוקספורד יש את כל מלתחת החלומות שלי באיזה 30 חנויות אפשריות , ושבועיים עם תקציב יספיקו לי לכל החיים...
בעצם, על מי אני עובדת ? זה יותר מ''חבל לאללה'' ,
זה מתסכל, מכעיס, מעליב ומקומם
וכואב , ממש ככה , אני לא כזו אדירת מימדים , יש שאומרים פנים יפות , אבל, היי-מה עם הגוף? זה הגוף שלי , עגול, רך ,למה לא ניתנת לי האפשרות הלגיטימית להביע את עצמי דרך האהבה הגדולה שלי לאופנה ,אפילו משובחת וארוכת שנים ?
אם הייתי סטארטאפיסטית באופיי אולי הייתי מצליחה להתלבש על איזו רשת שווה ולייבא מלא בגדים מגניבים שלא נראים כמו גיבוב לורקס עם פאייטים של אתם יודעים מי....
אני כנראה אשאר בזמן הקרוב קצת הרבה מתוסכלת , העיניים ייצאו לי על כל מיני ''קניות וירטואליות'' בלתי אפשריות טכנית באתרים שווים מהעולם ,ואפנטז על היום שבו אני או מישהי אחרת שמבינה ללבי וללב עוד רבות וטובות ,ניקח יוזמה ונהפוך משהו יפה ולגיטימי למציאות קיימת ,ולא לכזה כיג פאקינג דיל..
תודה על זה שהעלית את הנושא החשוב והקרוב הזה , הבלוגים של הבנות השמנמנות נותנים קצת אוויר לנשום , לעצור רגע את התסכול , ולראות שאפשרי ..אפשר להעיז , לפחות בשוויצריה
:-)
:-(
אני אמשיך לנסות, אני חושבת שכל אחת בכל מידה שמתלבשת כמו שבא לה באמת יוצרת השפעה, לפעמים רבה יותר ממה שנדמה לה , על הסביבה
על אחת כמה וכמה כשהיא ''גדולה'' ובטוחה בעצמה ,ומהווה מקור השראה לאחרות.
תודה דר
ענת
היי ענת,
אל תגידי חבילת "טריפל", לא היום, זה עושה לי קונוטציות רעות ומעלה לי את קצב דפיקות הלב(ראי ערך הפוסט החדש). ולענייננו, אני מודה לך על התגובה האמיתית והיוצאת מעומק הלב. (זה מעורר השראה!) אולי באמת תהיי סטרטאפיסטית ותעשי מעשה? זה נשמע לי כמו רעיון מצוין והאמיני לי שאין כמו להפוך תסכול לסיפוק. הכי טוב בעולם...
אני חייבת לנפץ מיתוס
לא כל שמנמנה שונאת את עצמה או את הגוף שלה
גם לא בעירום ,מול המראה
לא כל שמנמנה נלחמת במשקל כל היום
סתם .. שתדעו לכן שאין צורך במבטי רחמים או ביציאה מנקודת הנחה ש''שמן=מסכן''
השנאה העצמית תוקפת אותנו בכל המשקלים (הייתי גם שם , רזה הרבה יותר ומיוסרת מתמיד) , לפעמים ביחס משתנה ומפתיע ודווקא לא מותאם למציאות כפי שנצפה שתהיה (שמן=עצוב,רזה=שמח) , ונדמה שתמיד משהו לא ''תקין מספיק''
אני מכירה רזות ממני שמייסרות את עצמן הרבה יותר ממני , ופחות משלימות עם המציאות של הגוף שלהן
נראה לי שההערצה הזאת לאסתטיקה ויופי ,שכולנו כל כך אוהבות ולשם כך גם התכנסנו כאן , בזולה של pea , היא חרב פיפיות רצינית , וקל מאוד להפוך את חגיגת היופי הזאת למשהו שמאוד פוגע בנו וממלא אותנו כמיהה למה שאנחנו לא , או , לא תמיד ...
זה חומר כבד למחשבה , מקווה שזה בסדר שאני כותבת את זה כאן
אני בעצם מחזקת את מה שכתבה pea , ובעצם נראה לי שרובנו מרגישות איזשהו תסכול זה או אחר ביחס לרף הדמיוני משהו שהעולם מציב מולנו
אם רק היינו פחות אויבות של עצמנו...
ההשלמה עם התיסכול היא, בעייני, הבסיס של כל הרע. לא צריך להרגיש רע עם עצמנו. ואולי תתפלאו, אבל יש אנשים בכל הגדלים שמרגישים טוב עם עצמם. זה הכי חשוב ולא משנה באיזה גודל. לזה צריך לשאוף.
קודם אמרת ש"עודף משקל מדכא גם כשאת בלי בגדים"... אני שמחה ששינית את דעתך. כולנו עכשיו יכולים להרגע... נראה לי שבכלל לא הבנת אפילו מילה אחת מן הטקסט או ממה שכתבתי, אבל זה בסדר. כשאני שולחת טקסט לחלל האוויר אני צריכה לצאת מנקודת הנחה שאנשים יעשו בו שימושים שונים ו/או לא יבינו את הפואנטה.
הדבר העיקרי שבולט לי מכל התגובות ומהפוסט עצמו הוא שגורם התיסכול המרכזי בחיינו הוא השאלה- "מה זה סקסי?". אני באמת מתחבטת בשאלה הזאת בלי סוף ולא מצליחה להבין איך זה קרה, שהדבר האחרון שעולה לנו לראש כשאומרים "סקסי", זה "בריא". אם אני רואה בחורה שהמשקל שלה פשוט לא מסוכן לה, והיא בעצמה מאושרת עם עצמה (כולנו יודעים שרואים את זה על הפנים שלנו, נכון?) אז מבחינתי היא הדבר הכי סקסי בסביבה...ואני יודעת שזה נשמע מופרך לחלוטין, אבל אני ממש לא היחידה בסביבה שחושבת ככה...הרוב חושבים כמוני.
אני למשל, הייתי מאד רזה כל חיי. הייתה תקופה קצרה שאפילו הייתי בתת משקל מסוכן (לא בגלל שלא אכלתי, פשוט בגלל שרקדתי בלט באופן מקצועי וכנראה העמסתי יותר מידי על הגוף שלי. אבל הפסקתי לרקוד והמשקל חזר להיות בגדר הנורמלי. בכל אופן, חזרה לנושא)גם אני סבלתי בדיוק מאותן התגובות ומאותם המבטים ומאותן הבעיות עם הבגדים. בתקופה המאד ארוכה הזאת שספגתי את כל הביקורת הזו מהסביבה, מיותר לציין שלא הייתי מאושרת עם עצמי. החלום שלי, פשוט ככה, היה לעלות עוד 5 קילו, ולא משנה כמה אכלתי אוכל משמין, לא עליתי במשקל(תפסיקו למלמל "זונה"!). ממש נכנסתי לדיכאון ומאד לא אהבתי את מה שראיתי במראה.
אבל בשלב מסויים, הלוואי ויכולתי להסביר למה ואיך, עשיתי איזה סוויץ' בחשיבה והחלטתי לאהוב את עצמי. בכל הזדמנות אפשרית, כל פעם שהייתי עוברת ליד מראה הייתי מתקרבת, מסתכלת לעצמי בעיניים ולוחשת לי: תראי איזה יפה את היום, איך התלבשת יפה, איזה סקסית את, אני אוהבת אותך תמיד. אולי זה נשמע מטומטם, אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, התחלתי לאהוב את עצמי...אבל באמת. עכשיו אני אוהבת את כולי, את החסרונות ואת היתרונות שבי, ואני לא רוצה לשנות כלום, כי גם אם יש משהו לא מושלם בי, הוא שלי...אז אני אוהבת אותו.
ואני יודעת שזה הכי קלישאתי שיש, אבל המחמאות לא איחרו לבוא. אנשים שמכירים אותי שנים פתאום הבחינו בכמה שאני נראית טוב. הראשון היה ידיד טוב שלי, שמכיר אותי כבר 4 שנים! היינו בבית של חברה ופתאום הוא תפס לי ביד ואמר לי- "וואו עפרי, נהיית פצצה!" וכל החברים שמסביבו הצטרפו ואמרו- "כן עפרי את באמת נראית מעולה היום, שינית משהו?". עניתי- "לא כלום" אבל בלב אמרתי "את החשיבה" (ידעתי שאם אני אגיד להם את זה, זה יגרור הסברים רבים שידכאו את האווירה הכיפית שהייתה, אז חסכתי מכולנו).
אחרי המקרה הזה בבית של החברה, אנשים גם אמרו לי- "את יודעת עפרי, את כבר פחות רזה מפעם", הם מאד הופתעו לגלות שכמעט לא עליתי במשקל. בסביבות הזמן הזה, באמת התחלתי להרגיש כאילו אני מסובבת ראשים. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל מה שחשוב זה שאני מרגישה טוב.
שורה תחתונה, אני הוכחה ניצחת לזה שהכל בא מבפנים- כי לשנות את תפיסת היופי של העולם זה כנראה בלתי אפשרי, אבל לשנות את התפיסה של עצמך, זה באמת לא עד כדי כך בעיה...הכל מתחיל בהחלטה.
אני יכולה להבטיח לכולכם, שאם תהיו מאושרים עם עצמכם, כל השאר כבר לא ישנה, ודווקא אז התפיסה של כולם לגביכם תשתנה.
היי, קוראים לי שי ואני בת 14, אני מאוד מזדהה אם מה שכתבת פה, כי אני בדיוק אותה ילדה רזה קטנה שאת תיארת פה..
מאוד קשה לי למצוא בגדים במידה שלי, ולאן אני לא הולכת כדי למצוא מכנסיים שיהיו לא רחבים מדי ולא קצרים מדי...
את מתלבשת מדהים לדעתי, והבלוג שלך ממש חמוד, אני קוראת קבועה :)
בהצלחה בהמשך (ומקווה שתעני על התגובה שלי, למרות שהפוסט ישן)
שי
היי שי, בתור הילדה הקטנה והרזה של לפני 14 שנים, אני שמחה לדווח לך שהדברים משתפרים עם הזמן.. :)
אני מבינה את בעיית מציאת הבגדים, אם כי את יכולה להתנחם בכך שתמיד אפשר להצר ולקצר. לאט לאט תלמדי יותר על עצמך, על מה מתאים לגוף שלך ועל איפה הכי מתאים לך לקנות. הזמן עושה את שלו!
Post a Comment