היוש!
היום יום ההולדת שלי, אבל החלטתי שזה יהיה דווקא עיתוי טוב לחלוק את סיפור הולדתו של הבן שלי.
מתחיל להיות ברור לי שהחיים האלה הם לא רק about me ושיש עכשיו בחור חדש וכובש שמנהל את העניינים. אז הנה סיפור יציאתו לאויר העולם.
שם: איתן נבון
(אנחנו לא חולקים שם משפחה. לפחות עד שאגש סופסוף למשרד הפנים להוסיף את "נבון". בלי מקף)
אחרי המוניטור עוברים לבדיקת רופא, הרופא עושה לי אולטרסאונד ואומר שיש מיעוט מי שפיר והוא רוצה שמחלקת אולטרסאונד גם תבדוק את העניין. חכי במסדרון לסניטר שייקח אותך לאולטרסאונד.
היום יום ההולדת שלי, אבל החלטתי שזה יהיה דווקא עיתוי טוב לחלוק את סיפור הולדתו של הבן שלי.
מתחיל להיות ברור לי שהחיים האלה הם לא רק about me ושיש עכשיו בחור חדש וכובש שמנהל את העניינים. אז הנה סיפור יציאתו לאויר העולם.
שם: איתן נבון
(אנחנו לא חולקים שם משפחה. לפחות עד שאגש סופסוף למשרד הפנים להוסיף את "נבון". בלי מקף)
תאריך לידה: 1.4.2015
שעת לידה: 17:44
משקל: 3.355 ק״ג
סוג לידה: רגילה
לפני שנצלול לתיאור מהלך העניינים, חשוב לי לחלוק את הסיפור הזה כי בגדול חווית הלידה היתה טובה וחיובית, ואף מעצימה!
אני משערת שיש בקהל הריוניות שמתכוננות למאורע הזה בפעם הראשונה בחייהן, וקצת חוששות, אז אם אני יכולה להוסיף תרומה צנועה של סיפור לידה נחמד לארכיון סיפורי הלידה, מה טוב.
את הסיפור התחלתי לתעד כבר בלילה הראשון אחרי הלידה, על המיטה הלא נוחה בעליל (שלא לומר שוברת גב) במחלקת יולדות ב' באיכילוב.
זה היה כמה שעות בודדות אחרי הלידה והייתי עדיין בהיי שהתינוק סופסוף איתנו ושעמדתי בגבורה בלידה ואפילו לא היה כזה נורא.
בנוסף הייתי מפוצצת באדרנלין (טבעי) ולקח לי זמן לנחות ולהירגע אז החלטתי לרשום מה שאני יכולה ב-notes באייפון כל עוד הזכרון טרי. (אני כבר יותר משבועיים אחרי, וחלקים מזכרון הלידה התחילו להיעלם...)
וגם פחדתי שיגנבו לי את האייפון אז מה יותר טוב מלהחזיק אותו ביד :)
בנוסף הייתי מפוצצת באדרנלין (טבעי) ולקח לי זמן לנחות ולהירגע אז החלטתי לרשום מה שאני יכולה ב-notes באייפון כל עוד הזכרון טרי. (אני כבר יותר משבועיים אחרי, וחלקים מזכרון הלידה התחילו להיעלם...)
וגם פחדתי שיגנבו לי את האייפון אז מה יותר טוב מלהחזיק אותו ביד :)
בתור התחלה, חשוב לי לציין שלא באתי ללידה עם תוכנית לידה מסודרת ומוחלטת.
ולא כי שכחתי או התעצלתי, כי אני לא חושבת שאפשר להכין תוכנית לידה, ולצפות שהלידה תהיה כמו בתוכנית.
הדבר היחיד שהיה בראש שלי הוא שאני רוצה אפידורל ושאשתדל להימנע מזירוזים, אלא אם זה עניין של חיים או מוות לי / לעובר.
כבר בקורס ההכנה ללידה, שבמבט לאחור היה אחד הדברים העיקריים והמשמעותיים שעזרו לי בלידה, התחלתי להבין שלידה היא דבר מאוד אינדיבידואלי שכולל הרבה משתנים והשתלשלות העניינים תלויה בהמון דברים שיכולים לשנות כיוון בן רגע.
אז ניסיתי לבוא בלי הרבה החלטות נחרצות וציפיות, אלא לזרום עם מה שיגיע, תוך לקיחת אחריות מלאה למה שעושים לגוף שלי (אני לא חפץ ואני גם מעורבת בהחלטות הרפואיות), והפעלת שיקול דעת סביר.
אצלי זה עבד.
ועוד משהו קטן לפני שנתחיל: אחד הדברים שהייתי בטוחה בהם לפני הלידה היה איכילוב.
כל אמא שפגשתי שילדה שם בעבר היתה מלאה המלצות חמות, ללא יוצא מן הכלל, וגם אני ובעלי התרשמנו מאוד מסיור הלידה והיה לנו ברור שאני יולדת שם.
לאחר הלידה אני יכולה להגיד שהתאכזבתי במידה לא קטנה מאיכילוב: בייחוד ממיון נשים, שהוא התחנה הראשונה בשרשרת הלידה וזו שביליתי בה חלק ניכר מזמן הלידה, גם הלידה הפעילה, (המסדרון של מיון נשים, ליתר דיוק!) וכמה שעות שבדיעבד יכולתי ואף הייתי אמורה להעביר כבר בחדר לידה.
כאמור, הלידה היתה בסה"כ טובה וחיובית, אבל כללה כמה כשלים אדמיניסטרטיביים, כך נקרא לזה, לטעמי, של איכילוב וגם אחד שלי.
כאמור, הלידה היתה בסה"כ טובה וחיובית, אבל כללה כמה כשלים אדמיניסטרטיביים, כך נקרא לזה, לטעמי, של איכילוב וגם אחד שלי.
מתחילים:
1.4.15 בלילה - הלילה שבין שלישי לרביעי, יומיים לפני ליל הסדר.
אני מתעוררת ב-3:30 בלילה ומרגישה מוזר.
הרבה כאבי בטן, לאו דווקא מרגישים כמו צירים (בשלב זה אני עדיין לא יודעת מה זה ציר) וצריכה לעשות פיפי כל 5 דקות. אני יודעת מה זה תכיפות במתן שתן בהריון, אבל כזה לא היה לי.
הראש שלי הולך דווקא לכיוון של קלקול קיבה.
ולא ברור למה, כי אני בדיוק בשבוע 40 והיום זה התאריך המשוער.
לגמרי הגיוני ללדת כבר ואולי אני בהכחשה.
אפילו ״זימנתי״ את הלידה בערב לפני: אכלתי ארוחת ערב קלה ועתירת מוצרי חלב, מרחתי לק בצבע תכלת ״בייבי״ (לקראת הלידה) ודיברתי עם איתן העובר.
אמרתי לו שממחר הוא ממש חופשי לצאת ושאנחנו נשמח אם יעשה זאת ב-1.4 או ב-2.4, לפני ליל הסדר ככה.
אמרתי לו שממחר הוא ממש חופשי לצאת ושאנחנו נשמח אם יעשה זאת ב-1.4 או ב-2.4, לפני ליל הסדר ככה.
בקיצור, כשאני קמה הבטן שלי מתהפכת ואני מייחסת את זה למוצרי החלב שאכלתי בערב הקודם.
מדי פעם יש לי כאבים (בבטן בלבד) אבל אני מנסה לתזמן אותם ואין בהם שום דבר הגיוני אז אני מחליטה שאלה לא צירים.
מדי פעם יש לי כאבים (בבטן בלבד) אבל אני מנסה לתזמן אותם ואין בהם שום דבר הגיוני אז אני מחליטה שאלה לא צירים.
עוברות כמה שעות (אני מעבירה אותן בהאזנה לדיסק של שבק ס [??] ובגלישה בווינט. שני דברים שאני לא ממש עושה בשגרה) וכשעולה הבוקר הרגשתי לא משתפרת.
מאחר ואני כרגע בדיוק ביום הראשון של שבוע 40 אני מחליטה לנסוע לאיכילוב למעקב הריון (החל משבוע 40 עושים בבית חולים), זה תירוץ טוב להגיע, ועל הדרך אתלונן על הכאבים וההרדשה הלא טובה.
בדרך החוצה, אני מעיפה מבט בתיק המתוקתק שארזתי בקפידה ללידה, תוהה לרגע אם לקחת אותו ומחליטה להשאיר אותו בבית כי אני כרגע לא בלידה (ביג מיסטייק! יוג' מיסטייק!).
מגיעים לאיכילוב בסביבות 7:30-8:00 ואני הולכת לניטור הריון, שנמצא מול מיון נשים בבית החולים ליס.
אחות מגיעה מיד ואני מכריזה שבאתי למעקב הריון ואני גם לא מרגישה טוב.
האחות אומרת שהמעקב רק לנשים בריאות ואם אני לא מרגישה טוב אז למיון.
בצעד כבד אני נכנסת למיון כי לא בא לי לצעוק ״זאב זאב״ ובהרגשה שלי לא נראה לי שאני בתהליך לידה.
בכל החומר שקראתי על צירים כתוב לצפות לכאבי גב. אצלי כואבת רק הבטן. בטח ישלחו אותי הביתה.
אני נכנסת למיון הריק מצוות אבל די מלא בהריוניות ובני זוג, ובמגמת התמלאות מרגע לרגע.
כשהאחות מגיעה אני כבר די מתפתלת מכאבים מול דלפק הקבלה אבל שומרת על קור רוח.
עושים לי מוניטור ובדיקה והבדיקה מכאיבה לי. האחות אומרת לי לחשוב על דברים טובים: תאילנד, שוקולד. אמרתי לה שתאילנד לא כל כך עושה לי את זה והיא שאלה: אז מה כן?התלבטתי אם להגיד שקולקציית הקיץ של גוצ'י אבל ויתרתי על זה. הבדיקה מעלה שאני בפתיחה של 1 ס"מ.
לא שיערתי שאני כבר בפתיחה כלשהי, אבל 1 ס״מ זה בהחלט לא לידה פעילה ולא מרגש, ושמעתי כבר על נשים שהסתובבו חודש שלם עם פתיחה כזאת.
לא שיערתי שאני כבר בפתיחה כלשהי, אבל 1 ס״מ זה בהחלט לא לידה פעילה ולא מרגש, ושמעתי כבר על נשים שהסתובבו חודש שלם עם פתיחה כזאת.
אחרי המוניטור עוברים לבדיקת רופא, הרופא עושה לי אולטרסאונד ואומר שיש מיעוט מי שפיר והוא רוצה שמחלקת אולטרסאונד גם תבדוק את העניין. חכי במסדרון לסניטר שייקח אותך לאולטרסאונד.
אני יוצאת למסדרון לחכות לסניטר ובשלב זה הכאבים כבר די רציניים.
אני שמה לב שמתוך הרבה נשים שנמצאות שם במסדרון אני הכי קולנית.
לא צורחת ולא בוכה, אבל מייבבת כשמגיע הכאב (אני עדיין נמנעת מלקרוא לזה ציר) ובעיקר מתפתלת מכאבים וחייבת לעמוד בכל גל כאב כזה ולהניע את הגוף.
אני נהיית עצבנית יותר ויותר וקשה לי לשבת.
כאמור אף אחד לא מדבר על לידה אבל נראה שנהיה פה זמן מה ואני מבקשת מאמא שלי שתבוא.
היא צריכה לנסוע מחיפה אז עד שהיא תגיע לאיכילוב בטח נדע יותר.
כאמור אף אחד לא מדבר על לידה אבל נראה שנהיה פה זמן מה ואני מבקשת מאמא שלי שתבוא.
היא צריכה לנסוע מחיפה אז עד שהיא תגיע לאיכילוב בטח נדע יותר.
הסניטר מגיע אחרי פרק זמן שנראה לי די ארוך ומייגע ומסיע אותי על כיסא גלגלים למחלקת אולטרסאונד. בעלי הולך לידינו.
המסע למחלקת אולטרסאונד ממש מפרך ובשלב מסוים אני מבקשת ממנו לעצור כי יש לי כאבים ואני לא יכולה לשבת. אני קופצת מהכיסא, נשענת על קיר ומתחילה ולסובב את האגן במעגלים, אין לי מושג למה, אני עושה את זה באינסטינקטיביות. (זאת תנועתיות שמקדמת לידה).
בעת ההפוגה מהכאב אני חוזרת לכיסא ומגיעה לאולטרסאונד. בדרך נס מכנסים אותי ראשונה לפני כל התור אבל האולטרסאונד נראה כמו נצח, יש לי צירים תוך כדי שכיבה על הגב (אקסטרה כואב) ומסתבר גם שבמיון עוד לא הכניסו את הפרטים שלי בכלל למערכת אז הכל מתעכב.
נגמר האולטרסאונד ובעלי מחזיר אותי למיון יולדות (הדרך נראית הרבה יותר קצרה מהמסע עם הסניטר) וחוזרים שוב למסדרון היקר והאהוב, להמתין לרופא.
ההמתנה הפעם אקסטרה כואבת ושוב מבין כל היולדות נראה שאני הכי קולנית והכי כואבת.
איך זה ייתכן? בנוסף, יש לי בחילה רצינית, חם לי, אני מזיעה, ובא לי להתפשט כאילו אין מחר, כל חתיכת בד על העור מגבירה את הכאבים ומעיקה עלי. הגעתי עם טייץ למיון (עוד טעות) ופשוט בא לי לתלוש אותו מעליי, הוא מכאיב ולוחץ. אני מנסה להפשיל אותו כמה שאפשר למטה, בלי שייראו לי את התחתונים. מזל שאני עם טוניקה.
איך זה ייתכן? בנוסף, יש לי בחילה רצינית, חם לי, אני מזיעה, ובא לי להתפשט כאילו אין מחר, כל חתיכת בד על העור מגבירה את הכאבים ומעיקה עלי. הגעתי עם טייץ למיון (עוד טעות) ופשוט בא לי לתלוש אותו מעליי, הוא מכאיב ולוחץ. אני מנסה להפשיל אותו כמה שאפשר למטה, בלי שייראו לי את התחתונים. מזל שאני עם טוניקה.
לשמחתי בעלי תופס פיקוד ובכל כאב שמגיע הוא נותן לי להישען עליו, מעסה לי את הגב התחתון תוך כדי שאני עושה סיבובי אגן, ומתווה קצב של נשימות שאני צריכה לעקוב אחריו. זה עוזר ואנחנו מצליחים לעבור כל גל של כאב כזה איכשהוא.
סופסוף מגיע תורי שוב לרופא במיון שאומר שמיעוט מי השפיר גורם לכך שאני לא הולכת הביתה אלא אמורה לעבור למחלקת טרום לידה.
שם אני אמורה להמתין, לדבריו, עד שתתפתח לידה או לחלופין עד שהם יחליטו לתת לי זירוז שנקרא PG.
אני מתפתלת מכאבים אבל אף אחד לא טורח לבדוק בכלל אם התפתחה כבר לידה.
בדיעבד אפשר להגיד בוודאות שבשלב הזה אני כבר לגמרי בלידה פעילה, מתחת לאף של כולם.
בדיעבד אפשר להגיד בוודאות שבשלב הזה אני כבר לגמרי בלידה פעילה, מתחת לאף של כולם.
וכשאני שומעת את המילה "זירוז" ועוד PG אני מתחלחלת, כי זה לא מתאים לי בכלל (בקורס הכנה ללידה למדנו ש-PG זה זירוז בצורת טבליה, ושבעיקרון אפשר להשוות אותו ל-RPG. והמבין יבין) אבל נראה שיש עוד זמן עד שנצטרך להתווכח על זה עם הרופאים (כי אני ממש לא מעוניינת לקבל זירוז) אז אני שותקת. בחזרה למסדרון ההומה, להמתין לסניטר שיעביר אותי לטרום לידה.
חוזרים למסדרון ואמא שלי בדיוק מגיעה.
אני מעדכנת אותה במה שנאמר ותוך כדי מתפרקת ומתחילה לבכות. כמובן שאני ההריונית היחידה שבוכה במסדרון של מיון נשים. :)
אני מעדכנת אותה במה שנאמר ותוך כדי מתפרקת ומתחילה לבכות. כמובן שאני ההריונית היחידה שבוכה במסדרון של מיון נשים. :)
בשלב זה עברו כבר 4-5 שעות טובות מהרגע שהגעתי. על אף שאני נראית הכי כאובה וקולנית ומסתובבת עם טייץ מופשל (פאשן סטייטמנט) כשרוב הבעלים והנשים בוהים בי בתמיהה מסוימת, אף אחד לא בודק לי פתיחה או התקדמות. מבחינת המיון אני עדיין בסנטימטר ואני מרגישה כבר די מותשת.
אני ערה מ-3 ורוב הזמן עומדת כי הכי כואב לי לשבת בצירים ואני רק רוצה להוריד מכנסיים ולמצוא מיטה להישכב בה במרווחים בין גלי הכאב.
אני אפילו נשכבת על כמה כסאות פנויים לרגע, אבל תוך שניה מגיע שוב ציר אז עד שהתמקמתי אני חייבת לעמוד.
אני מרגישה כמו נווד סובל במסדרון וזה נהיה קשה מרגע לרגע, אני נזכרת בכל התנוחות שמקדמות לידה, בכך שאמורה להיות מקלחת בחדר לידה ואני מתה למקלחת, גם כי בשלב זה אני מזיעה ומגעילה ובעיקר כי זה נורא עוזר בשלב הצירים. אבל אני לא יכולה להשתמש באף אחד מהפסיליטיז האלה כי אני במסדרון.
אם אין אני לי מי לי, אז אני תופסת את האחות במיון ומבקשת ממנה אם אפשר לשים מצעים על איזו מיטה שממוקמת במסדרון, לפחות שתהיה לי פינה משלי בזמן ההמתנה למעבר לטרום לידה.
כשהמיטה מוכנה אני עולה עליה לנוח קצת אבל מיד קופצת עם הגעתו של ציר. הוא כואב לאללה ואני צריכה ללכת לשירותים.
בשירותים אני מגלה מרחץ דמים בתחתונים וקוראת לאחות, תודה לאל היא מחליטה לבדוק אותי ומעדכנת שאני כבר בפתיחה של 5 ובלידה פעילה.
מכאן אני כבר לא ממתינה שנייה, היא פשוט מטיסה אותי למעלה לחדר לידה.
כבר בדרך (הקצרה) למעלה אני מבקשת אפידורל.
יחד עם האפידורל קורה עוד דבר נהדר, מרינה המיילדת מתחפפת (החלפת משמרת??) ואני מקבלת מיילדת חדשה בשם מאיה.
היא מקסימה ונעימה, מתייחסת אלי יפה ומשרה אוירה טובה.
ואז אני נחה. מרגישה את לחצי הצירים (שלפי המוניטור הם היסטריים) אבל לא את הכאב ואני רגועה.
לאחר שעתיים של מנוחה ואגירת כוחות מאיה המיילדת נכנסת ואומרת שיאללה, מתחילים לעבוד. יש לנו שעה להוציא את התינוק ואנחנו נעשה זאת במסגרת הזמן.
ברגע שמופיע ציר במוניטור מאיה מבקשת לדחוף ואני משתדלת ככל יכולתי. אמא שלי מחזיקה לי את רגל ימין ובעלי את רגל שמאל והם עוזרים לי בדחיפות. אני מרגישה את הלחץ היטב אבל לא את הכאבים ודוחפת כאילו אין מחר בשילוב נהמות.
כבר בדרך (הקצרה) למעלה אני מבקשת אפידורל.
חושבת אולי שיש סיכוי שהמרדים יחכה לי בחדר לידה. אופטימית אני.
נכנסים לחדר לידה, אני נשכבת על המיטה ומעיפה את כל הבגדים שלי סופסוף ונכנסת לתוך חלוק בית החולים. מעולם לא חיכיתי ללבוש בגד כמו את החלוק הזה.
עכשיו יותר נוח לי אבל הצירים מתגברים. מאחר ומחברים אותי למוניטור אני לא יכולה לקום מהמיטה ובשכיבה הם כואבים יותר.
בשלב הזה אני מבקשת אפידורל שוב ושוב (באסרטיביות אבל חלילה לא בצעקות או בהיסטריה) ומסתכלת כל הזמן אל הדלת בתקווה לראות את מישהו חדש (=מרדים) נכנס לחדר.
הזמן עובר ועובר ואין מרדים ואין אפידורל.
בודקים לי שוב פתיחה אחרי זמן קצר ואני כבר ב-8.
פה אני מתחילה להילחץ כי מתחילים לראות את הסוף ואין אפידורל באופק.
את הצירים אני שורדת יפה אבל לא יודעת מה יהיה בשלב הדחיפות. זה ה-money time של הלידה, והיולדת צריכה להגיע עם כוחות פיזיים ונפשיים כדי לתת עבודה וללחוץ ביעילות כדי להוציא את העובר החוצה, בלי שהלידה תהפוך בסוף לקיסרי או מכשירים.
אני מרגישה לא מספיק מאוששת ויודעת שאני צריכה את האפידורל הזה בשביל השלב המכריע.
את הצירים אני שורדת יפה אבל לא יודעת מה יהיה בשלב הדחיפות. זה ה-money time של הלידה, והיולדת צריכה להגיע עם כוחות פיזיים ונפשיים כדי לתת עבודה וללחוץ ביעילות כדי להוציא את העובר החוצה, בלי שהלידה תהפוך בסוף לקיסרי או מכשירים.
אני מרגישה לא מספיק מאוששת ויודעת שאני צריכה את האפידורל הזה בשביל השלב המכריע.
וגם, קראתי סיפורי לידה טבעית (טובים) ואני יודעת ששלב הלחיצות הוא הכואב ביותר ומפחדת לעבור אותו בלי שום הרדמה / אלחוש.
אני מחליטה לפנות למיילדת, מרינה, ואומרת לה ״רק אל תעשו לי טריק ותגידו לי שזה מאוחר מדי לאפידורל ושאני צריכה ללדת בלי״.
המשפט הזה משום מה מעלה את חמתה של מי שאמורה תכף ליילד אותי והיא פונה אלי בטון תקיף ועצבני ואומרת לי: ״אני לא מוכנה לשמוע כאלה דיבורים, אם את אומרת משהו כזה עוד פעם אני קמה והולכת״ (=תיילדי את עצמך לבד).
וואו, לכזאת גועליות לא ציפיתי ממיילדת באיכילוב.
אני די גמורה מכל שעות הצירים במסדרון שאני לא ממש מעבדת וקולטת את עצם הבעיה להתחיל לידה עם מיילדת שאמורה לסייע לך והדיאלוג היחיד ביניכן עד כה הוא שלילי וזועף.
מה ביקשתי? אפידורל? לא צעקתי, דיברתי יפה.
ואם האפידורל מתעכב אפשר לומר לי שהוא מתעכב או בדרך, אבל לא צריך לגעור בי ולבטל אותי בצורה כל כך רעה.
אני די גמורה מכל שעות הצירים במסדרון שאני לא ממש מעבדת וקולטת את עצם הבעיה להתחיל לידה עם מיילדת שאמורה לסייע לך והדיאלוג היחיד ביניכן עד כה הוא שלילי וזועף.
מה ביקשתי? אפידורל? לא צעקתי, דיברתי יפה.
ואם האפידורל מתעכב אפשר לומר לי שהוא מתעכב או בדרך, אבל לא צריך לגעור בי ולבטל אותי בצורה כל כך רעה.
אני לא עונה למרינה ולא מפתחת איתה דיון, מנסה להתמקד ביני לבין עצמי באיך לקבל את האפידורל.
ואז אני מרגישה פתאום דחף לעשות מס׳ 2.
ממה שלמדתי לקראת הלידה, הדחף הזה מסמן את תחילת צירי הלחץ ואני נתקפת בעתה.
שלב הדחיפות תכף מתחיל אבל לא קיבלתי אפידורל!
ממה שלמדתי לקראת הלידה, הדחף הזה מסמן את תחילת צירי הלחץ ואני נתקפת בעתה.
שלב הדחיפות תכף מתחיל אבל לא קיבלתי אפידורל!
זה הרגע הכי מלחיץ בכל סיפור הלידה ואני מרגישה כאילו מישהו דורך לי על החזה. אני לא מצליחה לנשום. התקף חרדה.
אני נכנסת להיסטריה של כ-5 דקות וצועקת שאין לי אוויר. אני מרגישה חנוקה. לחץ אטומי.
בתגובה מרינה אומרת שמי שיש לה בעיות נשימה לא יכולה לקבל אפידורל.
למזלי אמא שלי מתערבת ואומרת בתקיפות שאין לי שום בעיות נשימה וזה התקף חרדה, אני בלחץ בגלל שלא קיבלתי אפידורל.
אחרי זמן מה נכנס רופא ששואל אותי כמה שאלות (בנוגע לנושא הנשימה) ועוזב את החדר.
בבדיקת הפתיחה הבאה אני כבר ב-9 או 9.5, לא בדיוק זוכרת, ואז מתרחש הנס.
נכנסת לחדר אישה חדשה בבגדי מנתחים.
אני לא מבינה בהתחלה מי זו אבל זו המרדימה. המרדימה!!!
מכינים אותי צ'יק צ'ק לאפידורל ואני כבר מתחילה להרגע. מצידי שידחפו לי מוט ברזל ענק לעמוד השידרה אני בכלל לא מפחדת מהזריקה ומהחדרת הצינורית וזה גם לא כואב לי, רק משוועת לכך שהחומר יתחיל כבר לעבוד.
אני צריכה להתכופף לשם ההזרקה ולא לזוז ותוך כדי שנוברים לי בגב אני מרגישה שבורח לי פיפי.
מרינה והמרדימה אומרות לי שזה לא פיפי אלא ירידת מים. אוקיי.
די מהר אחרי ההזרקה האפידורל מתחיל לעבוד.
די מהר אחרי ההזרקה האפידורל מתחיל לעבוד.
אני נרגעת מיד, ומרגישה כמו בנאדם אחר.
נינוחה, שמחה. קיבלתי אפידורל! יחי ממציא האפידורל (המצאה גאונית גאונית).
נינוחה, שמחה. קיבלתי אפידורל! יחי ממציא האפידורל (המצאה גאונית גאונית).
פה אני כבר מתלוצצת עם הצוות, אומרת למרדימה שחיכיתי לה כל חיי ושהיא בטח כמו סנטה קלאוס, נכנסת מחדר לידה לחדר לידה ומביאה את מתנת האפידורל. תודה למרדימה!
ככה נראית בחורה מאושרת שכרגע קיבלה אפידורל
יחד עם האפידורל קורה עוד דבר נהדר, מרינה המיילדת מתחפפת (החלפת משמרת??) ואני מקבלת מיילדת חדשה בשם מאיה.
היא מקסימה ונעימה, מתייחסת אלי יפה ומשרה אוירה טובה.
נהדר, אנחנו מוכנים להוציא את הבייבי הזה החוצה, כל התנאים כרגע לטובתי.
אני מקבלת הנחיה לנוח קצת (נותנים לי בפועל כשעתיים מנוחה) ובמהלכם ניתן לי גם פיטוצין לווריד.
זאת לאחר שמסבירים לי מה מטרתו ומבקשים את אישורי כמובן.
זאת לאחר שמסבירים לי מה מטרתו ומבקשים את אישורי כמובן.
כאמור אני לא מעוניינת בזירוזים, אבל הסיבה שהסכמתי היא כי אנחנו כבר בסוף, וממה שהבנתי הפיטוצין ניתן לי במינון הנמוך ביותר והוא לא מתפקד כזירוז בשלב זה אלא ומטרתו למקסם את צירי הלחץ ולגרום לזה ששלב הדחיפות יהיה יעיל ביותר.
זורמת עם זה.
ואז אני נחה. מרגישה את לחצי הצירים (שלפי המוניטור הם היסטריים) אבל לא את הכאב ואני רגועה.
לאחר שעתיים של מנוחה ואגירת כוחות מאיה המיילדת נכנסת ואומרת שיאללה, מתחילים לעבוד. יש לנו שעה להוציא את התינוק ואנחנו נעשה זאת במסגרת הזמן.
היא מנחה אותי איך לדחוף כשהיא תגיד לדחוף ומה אני אמורה לעשות כשהיא מבקשת לא לדחוף.
נראה לי שהבנתי את המסר.
נראה לי שהבנתי את המסר.
אנחנו מסכמות שהיא תעשה עיסוי פרינאום תוך כדי (השמן שהכנתי נמצא בתיק לידה והתיק נמצא בבית, אבל אנחנו בבית חולים ויש להם גם שמן) ושאני בעיקרון מבקשת להימנע מלחתוך אבל אם הבחירה היא בין קרע לחתך אז עדיף שתחתוך.
ומהחלק הזה הלידה מתחילה להיות די דומה למה שרואים בסרטים. לפחות בחוויה שלי.
ברגע שמופיע ציר במוניטור מאיה מבקשת לדחוף ואני משתדלת ככל יכולתי. אמא שלי מחזיקה לי את רגל ימין ובעלי את רגל שמאל והם עוזרים לי בדחיפות. אני מרגישה את הלחץ היטב אבל לא את הכאבים ודוחפת כאילו אין מחר בשילוב נהמות.
עוד ציר ועוד דחיפה ואוטוטו הראש מבצבץ.
מאיה אומרת שהוא בלונדיני ושואלת אם אני רוצה להרגיש.
אני שולחת יד ומרגישה חתיכת קרקפת עם שיער. זה מוזר. (איך מרגיש שיער בלונדיני?)
אמא מימין ובעלי משמאל, מאיה מקדימה, ואנחנו כולם עובדים בסנכרון.
עוד 2-3 צירים והראש בחוץ.
עוד 2-3 צירים והראש בחוץ.
שאר הגוף ״נפלט״ החוצה בציר נוסף וזה מרגיש הרבה פחות קשה.
תוך פחות מחצי שעה של דחיפות, בשעה 17:44 איתן נולד.
מאיה מרימה אותו סגול ומגואל בדם ומיד הוא מתחיל לבכות. אני מתחילה לבכות אחריו. זה בכי של פורקן.
בעלי בוכה. אמא שלי מצלמת באייפון (אין לנו מצלמה כי מישהי החליטה להשאיר את תיק הלידה בבית).
בעלי בוכה. אמא שלי מצלמת באייפון (אין לנו מצלמה כי מישהי החליטה להשאיר את תיק הלידה בבית).
לא מאמינה שעשיתי את זה - הבאתי בן אנוש לאויר העולם.
מיד מפשיטים את החלק העליון של החלוק ומניחים אותו עלי skin to skin.
התינוק קצת המום אבל רגוע.
אני גם יולדת את השילייה, לא זכור לי יותר מדי מהעניין הזה, דחיפה או שתיים והיא בחוץ, לאחר יציאת השילייה מאיה פורסת אותה ומסבירה לי מה היא רואה.
השילייה תקינה וענקית, נראית כמו גוש כבדים רוטטים. זה די דוחה ומעניין בו זמנית.
אחר כך מעבירים את איתן לבעלי (מבקשים ממנו להוריד חולצה וגם כאן סקין טו סקין) ונכנס רופא לתפור אותי.
זה החלק המעצבן והלא נעים בכל הלידה - לקראת יציאת הראש עשו לי אפיזיוטומיה = חתך חיץ (כן, באסה אבל עם הגודל הממוצע פלוס של התינוק, ולא שלי, והראש הגדול שלו לא היה לי סיכוי כנראה להתחמק מהסיפור) ועכשיו צריך לתפור.
וגם מסתבר גם שכל הסשנים של עיסוי הפרינאום היו לשווא...
וגם מסתבר גם שכל הסשנים של עיסוי הפרינאום היו לשווא...
אני עדיין תחת אפידורל אז התפירה לא כואבת אבל היא מורגשת וזה לא הכי סימפטי.
לבסוף אני מוצאת כלאחר כבוד מחדר הלידה, זוכה להמתנה הגונה נוספת במסדרון של חדרי הלידה - היי, סיפור שמתחיל במסדרון סופו גם להסתיים במסדרון (היוש לזקנה מהמסדרון. סתם, היא במחלקה אחרת) - ואז מועברת למחלקת יולדות.
THE END
מסקנותינו מהסיפור:
1. גם כאבי בטן יכולים להיות צירים.
צירים זה אינדיבידואלי והחוויה שלהם משתנה מאישה לאישה, צירים לא בהכרח מתחילים בגב.
2. אם את מרגישה צורך להוריד מכנסיים בדחיפות באמצע המסדרון, כנראה שאת בלידה פעילה.
3. בשבוע 40 לא יוצאים מהבית לבית חולים בלי לקחת את התיק ללידה (אבל בתכלס הסתדרתי וכמו שמאיה המיילדת אמרה לי, כל מה שאת צריכה ללידה נמצא "עלייך").
4. אין כזה דבר "מאוחר מדי לאפידורל". אפשר לקבל אפידורל גם בפתיחה 10, כשהמרדימה הגיעה כבר הייתי ב-9 ועד שהיא סיימה את ההזרקה (זה לוקח זמן) הייתי בפתיחה מלאה.
5. הצוות הרפואי ממליץ את המלצותיו אבל רק את אדון לגופך ואת מחליטה מה יעשו או לא יעשו לך.
6. כמה שהלידה תהיה כואבת, לא צפויה, ושונה ממה שדמיינת (או לא), בסופו של דבר ממתין תינוק בקצה המנהרה וזה שווה הכל. פלוס, אחרי כמה זמן בכלל לא תזכרי בדיוק את כל מה שהלך שם.
לידה קלה לכל ההריוניות.
ברשותכם, אני הולכת להתנפל על מגש סושי יומולדת מלכותי :)
נתראה בקרוב.
XX
1. גם כאבי בטן יכולים להיות צירים.
צירים זה אינדיבידואלי והחוויה שלהם משתנה מאישה לאישה, צירים לא בהכרח מתחילים בגב.
2. אם את מרגישה צורך להוריד מכנסיים בדחיפות באמצע המסדרון, כנראה שאת בלידה פעילה.
3. בשבוע 40 לא יוצאים מהבית לבית חולים בלי לקחת את התיק ללידה (אבל בתכלס הסתדרתי וכמו שמאיה המיילדת אמרה לי, כל מה שאת צריכה ללידה נמצא "עלייך").
4. אין כזה דבר "מאוחר מדי לאפידורל". אפשר לקבל אפידורל גם בפתיחה 10, כשהמרדימה הגיעה כבר הייתי ב-9 ועד שהיא סיימה את ההזרקה (זה לוקח זמן) הייתי בפתיחה מלאה.
5. הצוות הרפואי ממליץ את המלצותיו אבל רק את אדון לגופך ואת מחליטה מה יעשו או לא יעשו לך.
6. כמה שהלידה תהיה כואבת, לא צפויה, ושונה ממה שדמיינת (או לא), בסופו של דבר ממתין תינוק בקצה המנהרה וזה שווה הכל. פלוס, אחרי כמה זמן בכלל לא תזכרי בדיוק את כל מה שהלך שם.
לידה קלה לכל ההריוניות.
ברשותכם, אני הולכת להתנפל על מגש סושי יומולדת מלכותי :)
נתראה בקרוב.
XX
