Hi there!
So, this is my long awaited (mostly by me) birthday post - Happy birthday to Fashion Pea, one of the first Israeli fashion blogs, which is celebrating 5 years (plus three months) to it's existence!
I wrote a really long post in Hebrew that mainly talks about fashion and fashion blogging in Israel and I feel like most of it is irrelevant to the international readers so I decided not to translate it.
And if you're really curious you can google translate and I think you'll get the most of it :)
I just want to use this opportunity and say a big thank you for reading my blog.
I don't take for granted the fact that somebody takes the time to visit a blog from a corner of the world which is not really located on the global fashion map.
And for taking an interest in Israel and looking at it from a point of view that is non-conflict related, but revolves around nice and pretty things that exist here as well but most of what you probably hear about this country doesn't include them.
Thank you from the bottom of my heart and I hope you'll come visit me again and see what I have in store.
Love you and wish you all the best!
זה קצת כמו לשכוח יומולדת של חבר טוב, או חס וחלילה של הילד שלך.
בבקשה אל תדווחו עלי ליצחק קדמן...
בקיצור וכפי שכבר הבנתם, בלוג האופנה אפונה חוגג 5 שנים של פעילות. 5 שנים שלמות (ועוד שלושה חודשים)!
וואו. בעולמנו התזזיתי והמופרע קשב וריכוז תמידית זה המון זמן.
את הבלוג התחלתי פעם, כשכל מה שהיה מסביב זה רק ביצות ושממה (מוזיקה של "חיים שכאלה" ברקע בבקשה). צחוק בצד, מבחינה אופנתית באמת היתה כמעט שממה ברשת בישראל.
ממה שאני זוכרת בינואר 2008 עת פתחתי את הבלוג, היו בסביבה קומץ של בלוגי אופנת רחוב ולעומתם בלוגים של סגנון אישי לא ממש היו בנמצא. אני החלטתי, משום מה, שהנישה הזו מתאימה לי והתחלתי לרוץ עם זה. בהתחלה בתור תרנגולת כרותת ראש, למי שזוכר (ולמי שלא הנה לינק מהימים הטובים בהם לא היה לי ראש) ולאחר מכן בפורמט הידוע והמוכר לכם כיום.
השנים עברו, נפתחו בארץ הרבה בלוגים (עשרות? מאות בודדות?), ורבים מהם נסגרו כלעומת שנפתחו.
אני יודעת, fashion blogging is a bitch.
בשנתיים האחרונות יכולנו לצפות בבלוגוספירת האופנה העולמית מתפוצצת all over the internet, בלוגרים הופכים להיות מובילי דעת קהל ומותגים רציניים בפני עצמם (עד לרמה שאושיות אופנה שהיו שם הרבה לפניהם, שואפות לכנות את עצמן קודם כל בשם: "בלוגר" על אף שמדובר באנשים שמחזיקים ברזומה אופנתי נחשק ומבוסס ביותר. ע"ע אנה דלו רוסו). ורק אצלנו בארץ המובטחת, איך לומר, אפעס יבש.
חשבתי וחשבתי, פישפשתי במוחי הקטן (בכל זאת, פקאצה שמצטלמת ומתעניינת בבגדים ונעליים) וניסיתי לחשוב מה גרם לי להמשיך להשקיע פה במיטב התכנים מדי שבוע, למצוא לוקיישנים אסתטיים המתכתבים עם המלבושים, לערוך ולעצב את הפוסטים ברמה של לא פחות מסטודיו קטן. ועל אף שאני כבר עושה את זה כמו מכונה משומנת היטב, וגם נהנית מחדוות העשייה, הבלוג הזה עדיין כרוך בלא מעט השקעה ותשומת לב.
אז אחרי שחשבתי קצת (הרבה) ועוד קצת, הגעתי למסקנה שמה שבעיקר הניע אותי לאורך כל ימי הבלוגינג שלי הוא תחושת שליחות. אולי זה קצת פאתט ומביך לומר אבל זו האמת.
מה שבעיקר גרם לי לעשות את מה שאני עושה, היה הרצון להוכיח שיש אופנה טובה ומעניינת ואנשים שמבינים אופנה בפריפריה. ניסיתי לשבור אקסיומות אופנה ישראליות שמרניות, בדרך של מתן דוגמה אישית ומבלי לחנך אף אחד, ושאפתי להראות שיש בארצנו הקטנטונת תשוקה אמיתית ואותנטית לאופנה אשר מגיעה מלמטה, מהשטח, ואיננה מונעת על ידי כוחות יחצ"ניים.
במשך כל ימי הבלוג אני שמחה ומתגאה לומר ששמרתי על היושרה שלי - דבר מאוד חשוב לי - ועל האותנטיות של הבלוג. לא היתה שום הצעה ממשרד יח"צ כלשהו לקבל "לק נצנצים להתנסות" שגרמה לי באמת לקחת את הלק הזה ועוד לעשות עליו פוסט מיוחד (בתמורה ללק, לא פחות!) ושום השקה, עטורת סלבריטאים ככל שתהיה, לא גרמה לי לאשר הגעה ולתעד אותה במרץ על מנת לפרסם בבלוג.
אולי בכל מקום אחר בעולם, הייתי נתקלת בפיתויים גדולים יותר להזנות את התוכן שלי (הזמנה לתצוגת אופנה של מארק ג'ייקובס? תיק של פראדה במתנה? מתחמם... מתחמם...), אבל אני חיה פה, במדינה אשר מונה מס' מליונים בודדים של גולשים ושכמות צרכני התוכן של האימא-של-הנישה שנקראת אופנה תהיה לעולם מזערית וזעומה (לא שמעתם? תיכף סוגרים גם את הערוץ הייעודי), אז זה מה יש.
ויכול להיות שדווקא מצב העניינים הזה הוא מה שעזר לי לשמור באדיקות על היושרה שלי ולהציג פה אך ורק את סגנוני האמיתי, את המלתחה הפרטית שלי, ואת מה שמעניין אותי ולא שום דבר שגורם בעל אינטרס קבע שעלי לכתוב עליו או חשב שאני צריכה "לשלב" (ככה קוראים לזה בשפת היח"צ) בבלוג.
ואולי גם האופי שלי, שדוגל בדוגמה אישית ללא פשרות ומאמין שללהג ולברבר על כל מיני נושאים זה מאוד קל לעשות וכל אחד יכול, אבל ליישם אותם בעצמך ולעמוד מאחורי דברייך זה הרבה יותר קשה ועם זאת מוערך ביותר, לפחות על ידי.
לסיום, אולי קצת סטיתי מהנושא של יומולדת, שמח, בלונים, כיף, חגיגה, יאי!, בלה בלה בלה, אז אני אאסוף את עצמי ואתמקד:
ואם אתם עדיין כאן, אז זה הרגע להגיד תודה!
תודה לכל מי שנכנס לכאן למצוא השראה, תודה למי שקיבל השראה לפתוח בלוג אופנה בעקבותיי (עברתי אתמול על כל המיילים שאי פעם קיבלתי בנושא והם רבים מאוד, לפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה)
תודה בעיקר לכל מי שמצא ומוצא עניין במה שאני מפרסמת פה ומאמין באופנה וסגנון אמיתיים (=לא תלויי תשקורת וסלבס), ותודה ולכל האנשים המעטים והנדירים שנוצר לי איתם קשר מעבר לדפי הבלוג.
אולי אהיה פה מחר (טוב, מחר בטוח לא כי אני לא מפרסמת יום אחרי יום, אז בואו נגיד מחרתיים) ואולי לא.
אנחנו חיים בעולם של אי ודאות.
סתם, על מי אני עובדת, לא נראה לי שאני עדיין מוכנה לשחרר.
אז תהיו טובים, תתלבשו יפה ותיהנו מכל רגע!
LOVE YOU!
התמונות צולמו לפני מספר שנים כחלק מפוסט שלא פורסם עד כה.
