הטקסט הזה, שהתפרסם בפברואר האחרון ב-t magazine שוכב אצלי בראש רשימת החומרים לפוסטים העתידיים.
כבר כמעט חצי שנה.
העליתי אותו לאינסטגרם שלי (fashionpea) בסמוך לפרסומו אבל לא הספקתי להתייחס אליו בצורה הראויה ולתת את הדעת עליו כמו שרציתי.
אפשר גם לומר שנתתי לו להתבשל קצת במוח, כך שההבנה והחיבור שלי לטקסט התקיימו ביחד עם האבולוציה של הדרך בה אני מתלבשת.
והתמורות שחלו בסגנון האישי שלי בשנה האחרונה, גם אם לא הושפעו באופן ישיר מהתוכן הזה, קשורות אליו בצורה כלשהי.
אם הייתי קוראת את הכתוב לעיל לפני 3 שנים ויותר הייתי מבטלת אותו בזריזות ובבוז.
להתלבש על מנת להיות "בלתי נראית" או שקופה??
הייתכן דבר נורא מזה?
לא, לא, ועוד פעם - לא!
מאז ומתמיד שאפתי לבטא דרך הלבוש שלי את אישיותי ולהביא במלבושי זוית ייחודית ומעניינת.
אני חושבת שגם כתבתי כאן לא אחת שאני נהנית להחליף דמויות דרך הלבוש ולהעביר רעיונות או להדגיש מצבי רוח באמצעות הבגדים שאני עוטה על עצמי. ואלו היו אמירות כנות ואותנטיות לחלוטין.
להתלבש על מנת להיראות מיוחדת נתפס בעיני כקונספט לגיטימי ורצוי, אך מאז השתנו הדברים מעט.
המילה "invisible" עדיין מעבירה בי גל קל של זעזוע, אבל אין ספק שרוח של התמתנות ופרגמטיזם השתלטה עלי, ועל הדרך בה אני מתלבשת, בחודשים האחרונים.
פתאום גם לי נראה שלהצטעצע ולהתגנדר זה קצת מטופש.
ועל אף שאין לי עדיין ילדים, (ועם כל כמה שאני עסוקה, עדיין יש לי זמן להתלבש ולהסתדר בבוקר), יש משהו באורח החיים של האישה שמבלה את רוב זמנה בעשייה, שמחייב אותה ללבוש בגדים שיאפשרו את העשייה הזאת. או בעיקר שלא יפריעו לה.
בגדים של סלין, ובאופן ספציפי המכנסיים הרחבים שמתוארים בטקסט, מאוד לא יתאימו לי באופן אישי (ובעיקר לא לחשבון הבנק שלי) אבל אני בהחלט נוטה לכיוון לבישת בגדים סולידים יחסית והצהרתיים.
האמירה שעומדת מאחורי הלבוש שלי בימים אלה היא שאני מודעת מאוד לטרנדים ולאן נושבת הרוח האופנתית אבל בוררת את המגמות שאני נוהה אחריהן בקפידה ולובשת מה שעובד בשבילי.
לפרק ה"מדים" עוד לא הגעתי, ואני ממש לא הבחורה שתיצמד לסילואטה אחת בלבד ותלבש אותה למוות. ייתכן גם שלא אגיע לזה לעולם, וזה בסדר.
אני לא במירוץ לרדוקציה ומינימליזם, רק בשאיפה כללית לשפר ולשכלל את הסגנון האישי.
ועל אף התמתנותי אני עדיין שואפת לאלמנט מסוים של גיוון ושובבות באקט ההתלבשות.
להתלבש זה כיף וחשוב לשמור על לפחות קמצוץ של הנאה בסיפור.
אז זה המקום האופנתי בו אני נמצאת בתקופה האחרונה - מקום בו אני לובשת את הבגדים ולא הם לובשים אותי.
ומה אתם חושבים על האמור לעיל? מתחברים לטקסט או לחלק ממנו? או שמתנגדים נחרצות?
אשמח לדעת כיצד אתם מתייחסים לנושא. תגובות בתחתית הפוסט
סופ"ש שקט :)
כבר כמעט חצי שנה.
העליתי אותו לאינסטגרם שלי (fashionpea) בסמוך לפרסומו אבל לא הספקתי להתייחס אליו בצורה הראויה ולתת את הדעת עליו כמו שרציתי.
אפשר גם לומר שנתתי לו להתבשל קצת במוח, כך שההבנה והחיבור שלי לטקסט התקיימו ביחד עם האבולוציה של הדרך בה אני מתלבשת.
והתמורות שחלו בסגנון האישי שלי בשנה האחרונה, גם אם לא הושפעו באופן ישיר מהתוכן הזה, קשורות אליו בצורה כלשהי.
אם הייתי קוראת את הכתוב לעיל לפני 3 שנים ויותר הייתי מבטלת אותו בזריזות ובבוז.
להתלבש על מנת להיות "בלתי נראית" או שקופה??
הייתכן דבר נורא מזה?
לא, לא, ועוד פעם - לא!
מאז ומתמיד שאפתי לבטא דרך הלבוש שלי את אישיותי ולהביא במלבושי זוית ייחודית ומעניינת.
אני חושבת שגם כתבתי כאן לא אחת שאני נהנית להחליף דמויות דרך הלבוש ולהעביר רעיונות או להדגיש מצבי רוח באמצעות הבגדים שאני עוטה על עצמי. ואלו היו אמירות כנות ואותנטיות לחלוטין.
להתלבש על מנת להיראות מיוחדת נתפס בעיני כקונספט לגיטימי ורצוי, אך מאז השתנו הדברים מעט.
המילה "invisible" עדיין מעבירה בי גל קל של זעזוע, אבל אין ספק שרוח של התמתנות ופרגמטיזם השתלטה עלי, ועל הדרך בה אני מתלבשת, בחודשים האחרונים.
פתאום גם לי נראה שלהצטעצע ולהתגנדר זה קצת מטופש.
ועל אף שאין לי עדיין ילדים, (ועם כל כמה שאני עסוקה, עדיין יש לי זמן להתלבש ולהסתדר בבוקר), יש משהו באורח החיים של האישה שמבלה את רוב זמנה בעשייה, שמחייב אותה ללבוש בגדים שיאפשרו את העשייה הזאת. או בעיקר שלא יפריעו לה.
בגדים של סלין, ובאופן ספציפי המכנסיים הרחבים שמתוארים בטקסט, מאוד לא יתאימו לי באופן אישי (ובעיקר לא לחשבון הבנק שלי) אבל אני בהחלט נוטה לכיוון לבישת בגדים סולידים יחסית והצהרתיים.
האמירה שעומדת מאחורי הלבוש שלי בימים אלה היא שאני מודעת מאוד לטרנדים ולאן נושבת הרוח האופנתית אבל בוררת את המגמות שאני נוהה אחריהן בקפידה ולובשת מה שעובד בשבילי.
לפרק ה"מדים" עוד לא הגעתי, ואני ממש לא הבחורה שתיצמד לסילואטה אחת בלבד ותלבש אותה למוות. ייתכן גם שלא אגיע לזה לעולם, וזה בסדר.
אני לא במירוץ לרדוקציה ומינימליזם, רק בשאיפה כללית לשפר ולשכלל את הסגנון האישי.
ועל אף התמתנותי אני עדיין שואפת לאלמנט מסוים של גיוון ושובבות באקט ההתלבשות.
להתלבש זה כיף וחשוב לשמור על לפחות קמצוץ של הנאה בסיפור.
אז זה המקום האופנתי בו אני נמצאת בתקופה האחרונה - מקום בו אני לובשת את הבגדים ולא הם לובשים אותי.
ומה אתם חושבים על האמור לעיל? מתחברים לטקסט או לחלק ממנו? או שמתנגדים נחרצות?
אשמח לדעת כיצד אתם מתייחסים לנושא. תגובות בתחתית הפוסט
סופ"ש שקט :)
This article, that was published in T magazine this February, Has been waiting at the top of my " future blog post topics" list for about 6 months.
Back when it was published I posted it on my Instagram (@fashionpea) but did not manage to give it the proper attention and arrange my thoughts regarding it.
You can also say I let these words sit in the back of my mind for a while and I let myself come to some conclusions about this text while my personal style was evolving. And even if my style evolution was not directly influenced by this text, I see some connection. This article met me in the right mental time and place.
If I would have read these words about 3 or more years ago, I would surely and harshly dismiss them.
Dressing in order to be invisible or "transparent"?? Could anything be more appalling??
No, No, No!
Since I started dressing myself, I have always strived to express myself and show some of my personality through what I wear. I even wrote here once or twice that I like to dress differently according to my mood and even try on different personalities and concepts via dressing. Dressing in order to look unique and "special" was considered very legitimate in my point of view.
But things have changed. In the past year I tend to wear more understated garments. And the whole costume-y aspects of dressing has gone away.
"To fuss and preen" as the article suggests, seems indeed a bit silly and juvenile.
And although I don't have any kids yet and I'm not as busy as the prime minister of Israel, I am a pretty busy lady who needs her clothes to work for her and especially don't interfere with what she's doing and allow her to continue her "doing".
So I feel like my style is a bit toned done, more quiet and simple but not less statement-y. And with a playful touch, because one cannot live, and dress, without fun.
And I love it. Makes me feel more mature and sophisticated and shows what I learned through all the years of playing dress-up with myself :)
And what about you?
How do you dress and what do you think about the aforementioned article about Céline clothing? Can you relate to this text or do you think differently? Do tell!
