היוש,
טוב קודם תרשו לי להתנצל, או להביא אותה בדיסקליימר, אז מסתבר שאני לא סופר-אמא.
או יותר נכון, אני לגמרי סופר-אמא, מרצון או בעל כורחי, אבל להוסיף לזה בלוגינג, על הדרך (כשיש לכם תינוק בן חצי שנה, אין דבר כזה "על הדרך") זה קצת יותר מדי.
התנצלות גם להריוניות החמודות שקוראות את הבלוג. אולי כדאי שתדלגו עליו עד שתלדו או משהו, אני מרגישה קצת פארטי-פופרית ומבאסת.
מה שקורה אחרי הלידה זה לא פיקניק! :))
הייתי שמחה להראות שהכל קליל וזורם, גם עם זאטוט ממש קטן, וזו באמת הגישה שלי לחיים בדרך כלל, אבל וואלה, קצת קשה עכשיו.
רק בשבוע-שבועיים האחרונים אני מרשה לעצמי להרים קצת את הראש, מה שנקרא, ולהתקדם הלאה מ"זירת התאונה".
כמו שהספר שלי, שהוא גם אבא טרי, אומר: לחוות כניסה של תינוק לחיים שלך זה כמו להידרס על ידי משאית (וזה בלי ללדת, מפיו של גבר).
זה היה נשמע לי מוזר כשהייתי בהריון ולא הבנתי על מה הוא מדבר.
אבל עכשיו אני לגמרי מבינה ומאמצת את המטאפורה. או הו, כן.
או אם תרצו, השאלה מתחום תוכן אחר אם לא מתאים לכם תאונות ומשאיות: חורבן הבית.
במקרה הזה לא נחרב בית אלא הגוף שלי, או ככה אני מרגישה, חוויה שממוקמת איפשהוא בין הנוסע השמיני לחטיפת חייזרים, הגוף שלי עדיין כאן אבל הוא עבר טלטלה רצינית וזה אחד הדברים המפתיעים שחוויתי אחרי הלידה הזו.
כרגיל אני לא מתכוננת לדברים המשמעותיים והצפויים.
יש לי בטן של חודש שלישי, שמסרבת לרדת, עצרו! - אני לא כותבת את זה כדי לקושש מחמאות על מנת לעוף על עצמי (תמשיכו, תמשיכו), ואני מודעת לכך שלא רואים אותה בתמונות וגם ביומיום כי אני לא מתעקשת להבליט אותהמנסה להסוות אותה, והיא עדיין שם גם אם אני נראית רזה מהממוצע - והיא לא גורמת לי לשנוא את עצמי או משהו אבל היי, היא ממש לא היתה שם קודם ואשמח להיפטר ממנה.
חשבתי שהיא תעלם אחרי משכב הלידה (שאפתנית / חיה בסרט / ראתה יותר מדי תמונות של גל גדות יוצאת מחדר לידה עם סקיני ג'ינס וחולצה צמודה בתוך [כן בתוך!!!!] המכנסיים) וזה לא קרה.
אולי אחרי שאפסיק להניק? יצא שהפסקתי מוקדם משתכננתי. וגם אז הבטן לא ירדה.
כמו שזה נראה זו בטן שרק עבודת כושר רצינית תוכל לה (כך אני מקווה) ואני מתה כבר לעשות פילאטיס מכשירים או עיצוב או חיטוב או ווטאבר אבל לא הצלחתי להתמקם עדיין על קורס מספיק קרוב למקום מגורי.
תוסיפו לזה חזה של אחרי הנקה (אין לי הרבה מה להגיד על זה כרגע, אני עדיין מעכלתמתכחשת), שיער שנושר בכמויות (תודה לאל שהיה לי אקסטרה מלכתחילה), לקלוט את התחת החדש שלך נשקף ממראה אקראית בדרך לאנשהוא (וואו מאיפה כל הג'אנק הזה הגיע לבגאז' שלי??? / קים, מאחורייך), הרגשה שכל הזמן חם לך ואת מזיעה כמו חזיר בר, כאבי גב (התינוק מוסיף משקל בקצב מהיר ממה שהגב שלי מצליח להסתגל אליו, פלוס אפס התנגדות מהבטן שצריכה שיקום ואיזכור שיש בה איזה שריר או שניים), כאבי שכמות, ושיערות לבנות שמתרבות - האחרון לא קשור ללידה אבל הייתי כבר בשוונג אז זרקתי את זה פנימה.
ולבסוף, להתרגל למצב בו את לא מצליחה / אין לך דקה של זמן פנוי לעשות אפילו דבר אחד בשביל עצמך, אחרי שבמשך שנים היית בנאדם שהשתדל להביא את טיפוח העצמי לרמה של אומנות.
אפילו ברמה הבסיסית של מה לאכול לצהריים: פעם זה היה רק אוכל חם וטרי, נכין גם איזה סלט רענן ליד, ומשהו מתוק לקינוח.
היום זה יותר בכיוון של: תודה לאל שיש במקרר שאריות של קציצות מלפני 4 ימים אני אטרוף אותן ככה, קרות מהסיר, בעמידה, ואסיים לאכול כמה שיותר מהר לפני שהתינוק ידרוש שאעמול על השכבתו לתנומת הצהריים הקדושה שתימשך בדיוק 25 דקות ובמהלכה, ניחשתם נכון, לא אספיק לעשות כלום.
עם זאת אני חייבת להודות שעל אף הטרדות הגופניות והמורליות, אני מרגישה מאוששת אחרי שיצאתי מהשפעת עננת ההורמונים המטורפת. that was some serious shit.
אני יודעת שלא אוהבים לדבר על זה, ואני לא פסיכולוגית או מאבחנת, אבל יש דבר כזה שנקרא "דיכאון אחרי לידה" שאני עדיין מתלבטת אם חוויתי.
גם אם כן וגם אם לא, היה מדובר בתקופה קשה שהתחושה המרכזית בה היתה: חוסר אונים.
לפרקים הרגשתי שאני משתגעת. כלומר, היה לי ברור שלמוח שלי חסרים כמה מ"ג הגונים של נוירו-טרנסמיטורים משמחים ותודה לאל שבסוף כל החומרים האלה שמעצבים לנו את החיים חזרו לכמויות הרצויות והנכונות שלהם באופן טבעי.
לאחרונה התחלתי לקרוא ספר בערבים, פצחתי במיני מרתונים של צפייה בסדרה של הביביסי (call the midwife, מומלץ), אני מצליחה לבשל כשאני לבד עם התינוק, ומה אתם יודעים, אפילו מצאתי את עצמי אומרת לו אתמול שכל כך נהניתי מחברתו במהלך היום שאיזה כיף לי שמחר אזכה לכך שוב.
אידיליה!
אבל זה עדיין תובעני. מאוד מאוד :)
לרגל כך לבשתי אאוטפיט צבעוני ומשמח שמזכיר לי קצת ימים עברו, בקטע טוב. וכמה כיף לחזור ללבוש שמלות.
there is still hope for me! don't give up
אני לובשת:
שמלת ג'ינס רקומה LOVES
תיק קלוע M Missoni
משקפי שמש Marc by Marc Jacobs
כפכפי חרוזים Star Mela
טוב קודם תרשו לי להתנצל, או להביא אותה בדיסקליימר, אז מסתבר שאני לא סופר-אמא.
או יותר נכון, אני לגמרי סופר-אמא, מרצון או בעל כורחי, אבל להוסיף לזה בלוגינג, על הדרך (כשיש לכם תינוק בן חצי שנה, אין דבר כזה "על הדרך") זה קצת יותר מדי.
התנצלות גם להריוניות החמודות שקוראות את הבלוג. אולי כדאי שתדלגו עליו עד שתלדו או משהו, אני מרגישה קצת פארטי-פופרית ומבאסת.
מה שקורה אחרי הלידה זה לא פיקניק! :))
הייתי שמחה להראות שהכל קליל וזורם, גם עם זאטוט ממש קטן, וזו באמת הגישה שלי לחיים בדרך כלל, אבל וואלה, קצת קשה עכשיו.
רק בשבוע-שבועיים האחרונים אני מרשה לעצמי להרים קצת את הראש, מה שנקרא, ולהתקדם הלאה מ"זירת התאונה".
כמו שהספר שלי, שהוא גם אבא טרי, אומר: לחוות כניסה של תינוק לחיים שלך זה כמו להידרס על ידי משאית (וזה בלי ללדת, מפיו של גבר).
זה היה נשמע לי מוזר כשהייתי בהריון ולא הבנתי על מה הוא מדבר.
אבל עכשיו אני לגמרי מבינה ומאמצת את המטאפורה. או הו, כן.
או אם תרצו, השאלה מתחום תוכן אחר אם לא מתאים לכם תאונות ומשאיות: חורבן הבית.
במקרה הזה לא נחרב בית אלא הגוף שלי, או ככה אני מרגישה, חוויה שממוקמת איפשהוא בין הנוסע השמיני לחטיפת חייזרים, הגוף שלי עדיין כאן אבל הוא עבר טלטלה רצינית וזה אחד הדברים המפתיעים שחוויתי אחרי הלידה הזו.
כרגיל אני לא מתכוננת לדברים המשמעותיים והצפויים.
יש לי בטן של חודש שלישי, שמסרבת לרדת, עצרו! - אני לא כותבת את זה כדי לקושש מחמאות על מנת לעוף על עצמי (תמשיכו, תמשיכו), ואני מודעת לכך שלא רואים אותה בתמונות וגם ביומיום כי אני לא מתעקשת להבליט אותה
חשבתי שהיא תעלם אחרי משכב הלידה (שאפתנית / חיה בסרט / ראתה יותר מדי תמונות של גל גדות יוצאת מחדר לידה עם סקיני ג'ינס וחולצה צמודה בתוך [כן בתוך!!!!] המכנסיים) וזה לא קרה.
אולי אחרי שאפסיק להניק? יצא שהפסקתי מוקדם משתכננתי. וגם אז הבטן לא ירדה.
כמו שזה נראה זו בטן שרק עבודת כושר רצינית תוכל לה (כך אני מקווה) ואני מתה כבר לעשות פילאטיס מכשירים או עיצוב או חיטוב או ווטאבר אבל לא הצלחתי להתמקם עדיין על קורס מספיק קרוב למקום מגורי.
תוסיפו לזה חזה של אחרי הנקה (אין לי הרבה מה להגיד על זה כרגע, אני עדיין מעכלת
ולבסוף, להתרגל למצב בו את לא מצליחה / אין לך דקה של זמן פנוי לעשות אפילו דבר אחד בשביל עצמך, אחרי שבמשך שנים היית בנאדם שהשתדל להביא את טיפוח העצמי לרמה של אומנות.
אפילו ברמה הבסיסית של מה לאכול לצהריים: פעם זה היה רק אוכל חם וטרי, נכין גם איזה סלט רענן ליד, ומשהו מתוק לקינוח.
היום זה יותר בכיוון של: תודה לאל שיש במקרר שאריות של קציצות מלפני 4 ימים אני אטרוף אותן ככה, קרות מהסיר, בעמידה, ואסיים לאכול כמה שיותר מהר לפני שהתינוק ידרוש שאעמול על השכבתו לתנומת הצהריים הקדושה שתימשך בדיוק 25 דקות ובמהלכה, ניחשתם נכון, לא אספיק לעשות כלום.
עם זאת אני חייבת להודות שעל אף הטרדות הגופניות והמורליות, אני מרגישה מאוששת אחרי שיצאתי מהשפעת עננת ההורמונים המטורפת. that was some serious shit.
אני יודעת שלא אוהבים לדבר על זה, ואני לא פסיכולוגית או מאבחנת, אבל יש דבר כזה שנקרא "דיכאון אחרי לידה" שאני עדיין מתלבטת אם חוויתי.
גם אם כן וגם אם לא, היה מדובר בתקופה קשה שהתחושה המרכזית בה היתה: חוסר אונים.
לפרקים הרגשתי שאני משתגעת. כלומר, היה לי ברור שלמוח שלי חסרים כמה מ"ג הגונים של נוירו-טרנסמיטורים משמחים ותודה לאל שבסוף כל החומרים האלה שמעצבים לנו את החיים חזרו לכמויות הרצויות והנכונות שלהם באופן טבעי.
לאחרונה התחלתי לקרוא ספר בערבים, פצחתי במיני מרתונים של צפייה בסדרה של הביביסי (call the midwife, מומלץ), אני מצליחה לבשל כשאני לבד עם התינוק, ומה אתם יודעים, אפילו מצאתי את עצמי אומרת לו אתמול שכל כך נהניתי מחברתו במהלך היום שאיזה כיף לי שמחר אזכה לכך שוב.
אידיליה!
אבל זה עדיין תובעני. מאוד מאוד :)
לרגל כך לבשתי אאוטפיט צבעוני ומשמח שמזכיר לי קצת ימים עברו, בקטע טוב. וכמה כיף לחזור ללבוש שמלות.
there is still hope for me! don't give up
אני לובשת:
שמלת ג'ינס רקומה LOVES
תיק קלוע M Missoni
משקפי שמש Marc by Marc Jacobs
כפכפי חרוזים Star Mela
